להיות בני זוג החיים באהבה ובאושר – זהו חלומם של מרבית הבוגרים. אולם רק בחלק לא גדול מהמקרים מתגשם החלום הזה. מרבית הזוגות אינם חיים באושר, ואחוזי הגירושין גבוהים מאד. כניסה לחיים בזוג היא תחילתו של עבור רבים מאתנו. הזוגיות היא מסע בשניים, מסע מורכב שלהצלחתו דרושה מפה לארץ האושר הזוגי. מסע, מסע בארץ לא נודעת במאמר זה אציג את הצורך בהכנה לחיי נישואין מאושרים, וכן כמה מהיסודות העיקריים לבניית זוגיות אוהבת.

הצורך בהכנה לחיי נישואין מאושרים
בדורות של הורינו וסבינו, לא הורגש הצורך ללמוד כיצד להיות בני זוג. יציבותו של מוסד הנישואין היתה גדולה בהרבה מאשר בימינו. אולם כיום שאיפותיהם של נשים וגברים כאחד שונות מאד משאיפותיהם וציפיותיהם של הורינו והורי-הורינו מן הנישואין. בעוד שבימיהם היו הנישואין מוסד מכובד, שהעניק סטטוס חברתי לנכנסים בשעריו, והרצון לשמר את המצב הזה היה ראשון במעלה - הרי שבימינו אנשים מצפים מן המסגרת הזו לאושר, לאהבה, לחברות, ליחסי-מין מספקים ועוד ועוד. המחוייבות להמשיך בנישואין אינה מוחלטת כפי שהיתה - היא מותנית בהצלחת הקשר לספק במידה סבירה את ציפיותיהם של שני בני הזוג.

גורם נוסף שאינו מקל על הקשר הזוגי הוא השאיפה לשוויוניות בין האשה לגבר. חלוקת התפקידים ביניהם אינה עוד ברורה וחדה כבעבר. אין מדובר עוד בקשר בין גבר מפרנס יחיד לאשה המנהלת את משק הבית ומגדלת את ילדיהם. רובם הגדול של הזוגות בימינו הם בני זוג ששניהם עובדים לפרנסת המשפחה ומצפים לשיתוף פעולה הדדי בעבודות הבית ובהורות.

תרבות הגירושין הרווחת במערב, והולכת ומתחזקת בישראל, אף היא מציבה מכשול לא פשוט בדרך להצלחת זוגות רבים בנישואיהם. כאשר נחשבים הגירושין כפתרון אפשרי לבעיות בחיי הזוג, קשה יותר להגיע למחוייבות מספקת להשקיע נסיונות רציניים לפתור קונפליקטים בין בני הזוג.

כיצד אנו לומדים תפקידים משפחתיים, רגשיים וחברתיים?
בעיקר באמצעות מודלים לחיקוי. ילדים לומדים על זוגיות ועל חיי משפחה במשפחה בה הם גדלים. אולם הלמידה איך להיות בני זוג אינה טובה דיה. בחלק לא מבוטל של משפחות שוררת אוירה לא אוהבת, מתוחה ואף עויינת. המשפחות בהן זוג ההורים אוהבים וחיים באושר – הן מיעוט. במרבית המשפחות לא מתרחשת למידה יעילה של חיי נישואין אוהבים, וחלק מהסיבות לכך מונה פרופ' קלייר רבין בספרה טובים השניים: נישואין כדיאלוג (קשת ומודן, 1991):

• יש זוגות שכל זוגיותם התמצתה בתפקיד ההורות, שכל דאגתם התמקדה בילדיהם – מה אכלו, מה לבשו, איזה ציונים הביאו מבית הספר, האם היו מקובלים בחברה. הורים כאלה אינם משמשים מודל טוב לחיקוי, כיון שילדיהם אינם רואים זוג המביע אהבה או מבלה ונהנה בלעדי הילדים.

• זוגות אחרים רבים ביניהם, כאשר על פי רוב אין ילדיהם יודעים את סיבות המריבה ואף אינם עדים לפיוס בין ההורים. האוירה בבית רוויית כעס. מודל כזה נפוץ ביותר ומהווה דגם שלילי שרוב הילדים רוצים מאד להימנע ממנו בנישואיהם. יתר על כן: צעירים שגדלו בבתים כאלה חרדים מפני כל מריבה, כי זו עלולה להצביע על כך שאין הם מסוגלים להשתחרר מן הדגם השלילי של הוריהם.

• גם אותם בני-מזל שגדלו במשפחות "אידיאליות", בהן היו באמת נישואין אוהבים למופת – גם אלה לא תמיד יודעים ומבינים את סוד אושרם של הוריהם. דודו טופז סיפר באחת מהופעותיו בטלויזיה על אביו שהיה מנשק לעיני הילדים את ידי אמו "שבישלו לנו את האוכל הנפלא הזה"! ודודו עצמו אינו מבין איך "יצא נרקיסיסט כזה", כדבריו... ילדים אלה אינם יודעים, למשל, שגם בנישואין המאושרים ביותר יש קשיים ומריבות, כי הוריהם "הצליחו" להסתירן מהם ואף היו גאים בכך שלא העמיסו על הילדים עומס רגשי מיותר. והתוצאה? הצעירים האלה אינם מוכנים להתמודדות עם חיי היומיום בזוג, ומסיקים בטעות שאם הם רבים, הרי הם כשלון.

• ומה עם ידידינו הטובים – האם יכולים אנו ללמוד מהם איך להיות בני זוג אוהבים? למרבה הצער, לא. נישואין נחשבים לקודש הקודשים של הפרטיות ולכן מעטים הסיכויים שזוגות יישבו יחדיו וישוחחו על נישואיהם בגילוי ובכנות.

אחד מיועצי הנישואין הבכירים, ד"ר זאב ונדרר, אומר בספרו זוגיות: כיצד לטפח אותה באהבה שיחסים מתפרקים כיון שאיש אינו מלמד זוגות כיצד לבנותם ולעשותם טובים וחסינים. הורים, לדבריו, אינם מכירים בכך שרובנו איננו מעוניינים לחזור על הדפוסים שראינו אצל הורינו.

כיצד ניתן ללמוד בניית נישואין מאושרים?
הלמידה מורכבת מידע של אנשים שעברו כברת דרך ארוכה בזוגיות מוצלחת ומידע מחקרי שנאסף בשלושים השנים האחרונות על ידי אנשי מדעי ההתנהגות. הן בארץ והן בארה"ב גוברת והולכת המודעות לכך שאפשר להשתמש בידע עשיר זה ביעילות כדי להכין אנשים ונשים לחיי זוגיות מאושרים. אין צורך לחכות עד שזוגות אלה יגיעו לייעוץ נישואין בנסיון להציל את חיי הנישואין שלהם שעלו על שרטון.

קיימות שתי גישות להכנה לזוגיות. הראשונה היא קורס בקבוצה קטנה, המשתמש בשיטת לימוד פעילה. פירושו של דבר, שאין מסתפקים בהקשבה פסיבית להרצאות, אלא גם מתרגלים באופן פעיל את המיומנויות הנלמדות. עם זאת, לא תתבקשו לחלוק תוכן פרטי כלשהו עם המשתתפים האחרים.

הגישה השניה היא הייעוץ הזוגי לקראת נישואין. בני הזוג נפגשים למספר מצומצם של פגישות עם יועץ כדי להתבונן ביחסיהם. התכנים של פגישות הייעוץ חופפים במידה רבה לתכני הקורס הקבוצתי. ייעוץ זוגי מאפשר לרדת יותר לעומקם של דברים.

מהם הנושאים העיקריים שעזרו לזוגות שהשתתפו בהכנה לחיי נישואין?
שלשת הנושאים המרכזיים הם תקשורת בין בני הזוג, פתרון קונפליקטים ומחוייבות.
נושאים נוספים הנלמדים בתוכנית: ציפיות מציאותיות ובלתי מציאותיות, קירבה וצרכים אחרים של שני בני הזוג, עבודה וזוגיות, ניהול כספי, תכנון המשפחה.

מהו הבסיס ליצירת זוגיות מאושרת?
מרבית החוקרים שעסקו בנושא חשוב זה חושבים שהתנאי הראשון החייב להתקיים כבסיס ליצירת זוגיות טובה, אוהבת ומאושרת הוא הפרידה הרגשית של בני בזוג מהוריהם. פרידה זו אינה רק פרידה פיזית וכלכלית כמו מעבר למגורים נפרדים, אלא יותר יצירת זהות עצמאית יחסית ברמה הרגשית: היכולת לקבל ולבצע החלטות עצמאיות בענייני השכלה, עבודה וחברה. ככל שאדם נפרד ומובדל יותר מהוריו, ככל שרצונותיו, שאיפותיו ומטרות חייו נובעים מתוכו ולא מושפעים בהכרח מהם – כך גדלים סיכוייו ליצור יחסים זוגיים מוצלחים. פרידה כזו יוצרת בשלות נפשית אצל הפרט.
בהקשר זה רצוי לציין, כי קיימים הבדלים בין גברים לנשים בתרבותנו באשר למידת ההיפרדות שלהם ממשפחת המוצא. כבר בספר בראשית מתואר התהליך בצורה לא סימטרית: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד). הגבר הוא העוזב את הוריו, לא האשה. תרבות זמננו המדגישה השגיות כלכלית ומקצועית מתייחסת עדיין בצורה שונה לגברים ולנשים. היא מצפה מן הגבר ליותר השגים וליותר עצמאות ואינדיבידואליות. האשה אמורה לסמל ולהגשים יותר את הצרכים הרגשיים, את מה שקרוי בפי אנשי המקצוע צרכי ההיקשרות.
תהליך הפרידה מההורים – אין זה אקט חד-פעמי אלא תהליך – הוא ממושך. הוא מתחיל אידיאלית לפני תחילת הזוגיות, אך נמשך גם תוך כדי יצירת הקשר הזוגי.

הגורמים המסייעים להצלחת תהליך זה הם:

• "ברכת הדרך" של ההורים, העידוד שהם מעניקים לאיש או האשה הצעירים לעזוב את הקן
• הבגרות והנכונות של הצעירים להיות עצמאיים, לשאת בעול ולהתייחס ברצינות לחייהם
• המוכנות של בני הזוג הצעיר לעזור זו לזה בתהליך הפרידה מהוריהם
• תחושת המחוייבות ההדדית של שני בני הזוג זה לזו

גורמים מעכבים המקשים ומכבידים על התהליך הזה הם:

• אם בודדה ולא מאושרת של אחד או שני בני הזוג
• רגשות אשמה על עזיבת ההורים

ציפיות מציאותיות ובלתי מציאותיות
הנישואין הם הקשר הקרוב, העמוק והמקיף ביותר שאנו יוצרים עם אדם בוגר בכל ימי חיינו. מטבעם של יחסים כאלה נובעות ציפיות רבות מבן או בת הזוג ומהקשר – חלקן מציאותיות וחלקן לא מציאותיות, חלקן מודעות וחלקן בלתי מודעות. כדי שהפערים בין הציפיות למציאות יצטמצמו ככל הניתן ולא יהיו מקור לאכזבות ולשחיקה, רצוי שהציפיות תהיינה ככל האפשר: ברורות, גלויות, גמישות, מתואמות בין שני בני הזוג, סימטריות, וללא סתירות ביניהן.

במאמר זה נוכל לעמוד על חלק מהציפיות שבני זוג מצפים מקשר זוגי. אבל לפני שאמנה אותן, אני מזמין אתכם לקחת פסק זמן בן כמה דקות, ולרשום על דף את הציפיות שלכם מהקשר עם בני ובנות זוגכם. כתבו - לעצמכם בלבד - מהם הדברים ההכרחיים עבורכם בזוגיות כדי שזו תהיה נעימה, אוהבת ומאושרת. אתם יכולים להיעזר ברשימת התחומים הבאה (השתדלו לכלול בדבריכם את מירב התנאים, הציפיות והתכונות שאתם מסוגלים להעלות על דעתכם כרגע):

נאמנות, תמיכה, אהבה, מין, בטחון ויציבות, ילדים,
מעמד חברתי, חלוקת תפקידים שוויונית, בילוי משותף.

ובכן, אחרי המחשבה וההתנסות הזו, ברור כנראה לכולנו, שקשה למדי למצות את כל רשימת הציפיות שיש לנו מהזוגיות. מה שאני מתכוון לברר אתכם בדקות הקרובות הוא מספר מצומצם של ציפיות שבני זוג רבים מגיעים אתן לאכזבה שוב ושוב – והדבר נובע גם מכך שאין הם מבהירים לא לעצמם ולא לבני ובנות הזוג מה הם רוצים, צריכים ומצפים.

• אחת הציפיות הקלאסיות שאנשים מאוהבים מטפחים היא, שהאהוב יידע מה אני רוצה או למה אני זקוק בלי שאצטרך לבקש זאת במפורש. "אם היית באמת אוהב/ת אותי, היית יודע/ת בעצמך!" או: "אם אני צריכה לבקש את זה – זה כבר לא שווה!" נשמע לכם מוכר? ציפיה זו היא דוגמה מצויינת לציפיות בלתי מציאותיות, ולפעמים אף בלתי מודעות, של בני זוג. ודאי, כשאנו כה מאוהבים וכה משתוקקים להעניק ולשמח ולגרום אושר זה לזו ולהיפך, נפלא בעינינו כשאנחנו מצליחים לדעת את רצונותיו הכמוסים ביותר של בן או בת זוגנו! והדבר אמנם קורה מדי פעם. אבל הציפיה שכל מה שאנו צריכים יהיה גלוי וידוע לבני זוגנו רק מתוך אהבתם העמוקה אלינו – היא ציפיה ילדותית ולא מציאותית, שסופה אכזבה עמוקה. לכן אחת המיומנויות החשובות הנלמדות בסדנת להיות בני זוג אוהבים היא התקשורת בין בני זוג. למעשה זוהי סדרת מיומנויות, שאחת מהן היא הבהרת ציפיות.

• ציפיה כללית נוספת של אנשים רבים היא, שבני זוגם יישארו לאורך השנים בדיוק כפי שהם עכשיו. שלא ישתנו. שיהיו יציבים. שלא ירצו "פתאום" דברים שלא רצו בזמן החברות והחיזור. אולם ברור שיחד עם הצורך ביציבות ובבטחון, זקוקים בני אדם גם לשינוי, לגיוון. "הגיוון הוא תבלין החיים" – אומר פתגם אנגלי ידוע. בני אדם ממשיכים להתפתח גם כמבוגרים, לא רק בילדות ובהתבגרות. בגיל 40 אנו שונים במידה רבה ממי שהיינו בגיל 25 או 30. התנסויותינו, נסיוננו ובשלותנו משנים את אישיותנו. החיים הם מסע, זרימה בלתי פוסקת. כדי להיות מסוגלים להשתנות יחד עם בני ובנות זוגנו, כדי להתאים את עצמנו לשינוי ולהתפתחויות הללו, דרושה ראשית כל נכונות להכיר בשינוי כעובדה ולקבלו כחלק בלתי נפרד מהחיים. מומחים לזוגיות טוענים, שאחד הגורמים המכריעים במשקלם בין גורמי הגירושין היא ההתרחקות האיטית והבלתי מורגשת בין בני הזוג. הבדלים בקצב ההתפתחות האישית והתנגדות לשינויים העוברים על בן או בת הזוג הם סיבות נפוצות להתרחקות ההדדית הזו.

חזרה לדף הראשי